הפקת סרט תיעודי ביוגרפי - מבט תאורטי
לקוח שלנו אמר לי פעם תוך כדי תהליך עבודה על סרט תיעודי ביוגרפי לכבוד אימו כי זהו “פרויקט של פעם בחיים”. באמת לא כל יום אנחנו עושים סרט על ההורים שלנו או סרט גדול בשביל עצמנו. הסכמתי איתו אז אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה דווקא הפוך ושאפשר להגיד שלום לתפישה המסורתית שסרט אישי הוא פרויקט של ‘פעם בחיים’.
אפשר להגיד שלום לתפישה המסורתית שסרט הוא פרויקט של פעם בחיים
אנו חיים בעידן שאנחנו מצלמים את עצמנו ללא הפסקה ו’מצלמים את עצמנו לדעת’. האמצעים של היום והצילום הדיגיטלי הופכים את הצילום לנגיש וידידותי מאי פעם. בעבר הצילום עצמו לקח הרבה זמן. החשיפה היתה ארוכה ותהליך הפקת הצילום היה ארוך. רגע הצילום נתפש כרגע מנותק מהחיים, המצולמים היו מתלבשים חגיגית, מתנתקים מהיומיום והתפישה הייתה שהצילום אינו חלק מהחיים אלא רגע מיוחד-רגע שלא יחזור עוד.
צילום כהקפאת הרגע
התפישה המסורתית קשורה במהות הצילום ובתפקידו ב’הקפאת הרגע’ ובהיותנו ברי חלוף רולאן בארת’ מציין שמהות הצילום היא תיעוד ויותר מזה הנצחה- החשוב בצילום הוא הרגע. רגע שנלכד בעדשת המצלמה לא יחזור יותר והצילום מזכיר לנו יותר מכל את “שהיה כאן” ואת היותנו ברי חלוף ובני תמותה בעצמנו. ואכן הרבה מהתפישה התיעודית המסורתית היא של הנצחה ושל צילום ושל ‘לשמר את זכרו של מה שנכחד’. ובכל זאת היום נראה שתפקידו של הצילום הוא להיות חלק מהחיים, איננו עוצרים את החיים ואת הרגע על מנת לצלם, המצלמה מלווה אותנו כמעט כל הזמן בהיותה בתוך הטלפונים הניידים ו”מותו של הרגע” עליו דיבר בארת נתפש יותר מתמיד כחלק מהחיים ואולי אפילו ‘ממשי’ יותר מהחיים עצמם.
דמוקרטיזציה של חוויות
היום בניגוד לאז, אפשר לעשות סרטים רבים כמעט ככל העולה על רוחנו. בנסותה לתאר את החוויה המודרנית הקשורה בצילום, סוזאן סונטאג קוראת לצילום ככזה שנותן ‘צורה לחוויה’ ובהקשר של העידן הנוכחי היא מציינת כי הוא מאפשר ‘דמוקרטיזציה של חוויות’. ואכן אם אנחנו חושבים על זה- כל הזמן אנחנו עושים ובונים סרטים על חיינו- כל הזמן אנחנו מדמיינים את עצמנו, ורואים את עצמנו בעיני רוחנו- במקום זה או אחר ובסיטואציות שונות ובהחלט אם היינו יכולים להרשות לעצמנו היינו גם עושים את הסרטים האלו בפועל. אז למה באמת לא להרשות לעצמנו לעשות בעצמנו סרט? למה אנחנו צריכים תמיד את התירוץ של יום הולדת עגול ואיננו יכולים פשוט לקום ולהתחיל לעשות לנו סרט משלנו? המצחיק הוא שפחות מחצי שנה אחרי אותה השיחה עם הלקוח הוא חזר אלינו שוב והפעם כדי לעשות סרט לחמו בן השמונים.
ביבליוגרפיה
סונטאג,ס. (1977) הצילום כראי התקופה,עם עובד, תל אביב
בארת’,ר. (1980) מחשבות על הצילום, כתר, תל אביב